ינואר 2020

פשוט תהיי.
פשוט תהיי את, זו ההשראה שאת מביאה לאחרים. שחררי, תרפי, תהיי מי שאת, בלי מאמץ, בלי לנסות להבין. אלה המסרים שאני מקבלת לאחרונה מאנשים שונים, ממקומות שונים. מבינה שזה כנראה השיעור שלי כרגע, שיעור לקראת ההתפתחות הבאה שמבעבעת בי כבר תקופה בלי שם וצורה.

המטופלים שלי מכירים מצוין את "פשוט להיות"
מהחוויה הנעימה שמורגשת בגוף
כשהם נפרדים מאמונות מגבילות, מחסמים שמונעים שינוי והתקדמות, זה חלק מהשחרור.
ואני?
פשוט להיות… זה כל כך לא פשוט…
מה זה אומר פשוט להיות?
מה זה אומר פשוט להיות בשבילי?

וכך, תוך כדי השאלות שאני מנסה לקבל עליהן בהירות ודיוק, וההבנה שזה מה שנכון לי, נחתה עלי הצעה. החבר לסקי של האיש שלי מודיע בדקה ה 90 שהוא לא יוכל לצאת לחופשה… אז למרות שזו לא החופשה שאני מאחלת לעצמי (גם אם לחלק מהאנשים זה נשמע מופרך), וגם אם זה לא בדיוק מתאים לי עכשיו בעבודה (בדיוק התחלתי להנחות קבוצה חדשה), אני משחררת ויוצאת אחרי קיצור והתאמות ל 4 ימים של חופשה לבנה. פשוט להיות. פשוט לחוות. פשוט ליהנות ממה שהחופשה הזו מזמנת לי. זורמת עם מה שמגיע ומרגיש לי נכון בבטן, ועם מה שלא ויודעת שזה משהו אצלי, עושה עבודה בימים שלפני הנסיעה.

לקחתי איתי מחברת למחשבות, מחשב למקרה שארצה לכתוב, ציוד סקי למקרה שארצה לגלוש, בגדי ריצה, ספרים, ואת עצמי למקרה שארצה פשוט להיות איתי. המוטו – להיות נוכחת ברגע ולעשות (או לא לעשות…) בדיוק את מה שמרגיש לי נכון.
יום של קריאה, בהיה, שהיה נעימה עבר עלי. יושבת עכשיו במסעדה, מחכה ליובל שהלך לשחרר את הגב בשחיה אחרי יום גלישה, כותבת לעצמי וכנראה גם לכם. 
יום שלישי פה הולך ומסתיים.

 

לבן מחלון החדר

יום ראשון לחופשה. מתעוררת אחרי לילה קצר שחלק גדול ממנו היה בנסיעה. יושבת על מיטתי במלון המשפחתי שמותאם בפשטותו בדיוק בשבילי, מביטה מהחלון ונושמת את הלבן שבחוץ. מתארגנת לאיטי בקצב שמתאים לי. יובל כבר גולש במרץ, ולכל השואלים… לא, בינתיים הסקי לא קורא לי, סיבוב בעיירה וריצה דווקא כן.
זה כפר? עיירה? מלונות משפחתיים קטנים, מלונות "אמיתיים", רפתות עם פרות שמציצות לרחובות ללא מדרכות, נהר שחוצה וכמעט קופא, המון חנויות עם ביגוד וציוד סקי, אוכל שווה (לא הכי ידידותי לטבעונים…), ילדים מתוקים חופרים בשלג בחצר גן הילדים. מיקס מקסים שמשרה אוירה של הכל אפשרי והכל מתאים.

עץ בשלג
נהר בשלג
מצלמת פרה
שלג נמס
סולדן מתצפית
2רביולי

בוקר שני. חשוך.  שלג כבד יורד כל היום. אנחנו מחליטים "להישאר בבית", וגם, כמו ילדים שמקפצים בשלוליות מטיילים בין הפתיתים הלבנים. באופן בלתי מתוכנן מעבירים את היום ביחד. הרי הוא בא פשוט לגלוש (וכמה שיותר…), אני באתי פשוט להיות, וכן, בשאר הזמן גם ליהנות מהביחד. כמה טוב שיש מישהו למעלה שמארגן את הדברים כך שזה יקרה יותר. 

בוקר חשוך ומושלג
תחזית בפיסגה

 

ראשון. קור אימים בפיסגה, השלג ממשיך לרדת, אמור להפסיק לקראת הצהריים. יוצאת לריצה איך שהשמיים מתבהרים.  6- מעלות פה למטה בעיירה, אנשים מסתכלים עלי בפליאה ואני חצי רצה וחצי הולכת (בכל זאת קצת קשה לנשום בקור הזה…), נהנית מההקשבה לעצמי, מהחיבור לבטן, מהתגובה לתדרים שמגיעים, למה הבטן אומרת אהה – רוצה, ולמה לא. מסתכלת למעלה על ההרים ומרגישה איך למרות שעשיתי סקי בסהכ פעמיים בקטנה ממש מזמן, ומרב שהייתי לחוצה, סקי לא זכור לי כחווייה כזו טובה, למחר הסקי קורא לי והבטן אומרת רוצה. משהו בהתנסות הזו, בהתגברות על הפחד, בידיעה שיש מצב שההתמסרות תביא לשחרור (ואז אני יודעת מאחרים שזה כיף נורא) מעיר בי את רוח הגלישה.

 

במפת המסלולים של האתר ראיתי שיש מסלולים כחולים, אדומים ושחורים. למתחילה ירוקה שכמוני מתאימים מסלולים ירוקים… לרגע היססתי ומיד התעשתתי… אם זה מה שאני רוצה, כדאי שאעשה עבודת הכנה… דמיינתי את עצמי גולשת במדרון, תופפתי בנקודת הקראטה – נקודת הקצה של מרידיאן המעי הדק*  (זוכרים איך עם צד כף היד שוברים לבנה?) 

נקודת הקראטה
שבירת לבנים - נקודת הקראטה

 ואמרתי לעצמי אמירות חיוביות ומחזקות. ולא פחות חשוב, הזכרתי לעצמי שבתרגולים בלימודי NLP שיחררתי את הפחד מפעולות אקסטרימיות. "העבודה" עבדה. הגעתי לשיעור רגועה. 

להיפרד מאיזור "הנוחות" זה לא הכי פשוט, אז כאילו כדי להיות על הצד "הבטוח" והמוכר, אמרתי למדריך שאני מפחדת למרות שלא באמת פחדתי, והוא מניסיונו וחכמתו הסתכל עלי ואמר, לא את לא! הוא צדק. גלשתי שעתיים במסלול כחול, לא הייתי לגמרי משוחררת אך הייתי לגמרי מרוצה. כשזה בא מבפנים ורציתי, עשיתי. אין לדעת… אם היינו נשארים עוד יום, אולי הייתי ממשיכה.

כתום על לבן
סקיז במנוחה
אני בסקי

מסיימת את החופשה בהודיה על ההזדמנות ובהודיה לעצמי על שחיבקתי אותה. חוזרת הביתה עם אנרגיות אחרות. ממשיכה בפיתוח רעיונות חדשים שכבר מתרוצצים בראש, לטפל, ללוות, להנחות קבוצות. משחררת את הדבר הבא ויודעת שהוא פשוט יגיע מעצמו, ממשיכה פשוט להיות.  

שלכם,
רונית

 

* המעי הדק הוא מעין מסננת. מהמעי הדק חוזרים לגוף החומרים המועילים לתפקוד הגוף, הפסולת עוברת למעי הגס ומשם החוצה.  תיפוף על נקודת הקצה של מרידיאן המעי הדק פותחת חסימות אנרגטיות במרידיאן (בדומה לדיקור), אמירת אמירות חיוביות תוך כדי התיפוף, מכניסה אותן לגוף ומחזקת אותו.

לקריאת הפוסטים הקודמים ליחצו כאן.

מעוניינים לקבל את הפוסטים  הבאים ישירות אליכם לאימייל? מלאו את הפרטים ושילחו, אצרף אתכם בשמחה לרשימת התפוצה